פרשתנו פותחת בפסוק "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד".
"ואתה תצוה" – הציווי על הבאת השמן למאור שונה מכל הדברים שנעשו במשכן, בכך שהיא נאמרה בלשון ציווי. ולשון זו נאמרה גם בפרשת אמור: "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך". והלשון 'צו' היא זירוז לשעה ולדורות, שבני ישראל מצווים לתת שמן למאור בכל שנה ושנה.
וכתב רבי אליעזר פאפו זיע"א בספרו 'אלף המגן', שבפסוק זה נרמזו אומנות דרכי החינוך של ילדי עם ישראל, אך לא רק להם כי אם לכל אדם מעם ישראל, ולא רק לשעתם אלא לכל הדורות.
'תצוה' – בה אנו לומדים על ראשית מהות החינוך שצריך להיות בדרך של 'צותא', ביחד, ממקום של נתינה. וכשנותנים מושיטים את היד כלפי השני, וגם אם המקבל הוא נמוך אז מתכופפים אליו ונותנים לו. וזה היסוד לכל תהליך חינוכי- שהוא צריך להגיע ממקום של נתינה, מתוך התבוננות בצורך ובכוחותיו של המתחנך.
'ויקחו אליך' – חכמת החינוך היא 'לקחת את הלב', וזה ע"י דיבור בשפה רכה, כדי שהדברים הנאמרים יתקבלו על הלב.
ומובא במדרש, אתה מוצא, כשנתן הקב"ה את התורה לישראל, אילו היה בא עליהם בחוזק כוחו, לא היו יכולים לעמוד, שנאמר: "אם יוספים אנחנו לשמוע", ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות עם בריותיו. אלא, לא בא עליהם אלא לפי כוחם, שנאמר: "קול ה' בכח". 'בכוחו' לא נאמר, אלא 'בכח'- לפי כוחו של כל אחד ואחד.
החפץ חיים זצ"ל מסביר, שבמדרש הזה כתוב יסוד גדול, הקב"ה מדבר לכל אחד לפי כוחותיו ולפי דרגתו, וכשהוא מבקש מאתנו לעובדו, זה לפי כוחותיו של אותו האדם. לכן, לא שייך שהאחד יסתכל איך חברו מתקדם בעבודת ה', משם שה' מצפה מכל אחד למשהו אחר, לפי אותם הכוחות שקיבל ממנו יתברך.
רבי חיים שמולאביץ זצ"ל כותב, כי הישיבה אינה מפעל לייצור בלוקים שכל אחד יוצא אותו הדבר. אלא, הישיבה היא 'בית היוצר לשלמות האדם', ועל כן צריך לגדל ולרומם כל בחור לפי כוחותיו ויכולותיו. וכשמחנכים לפי כוחות המתחנך, וכן כשמחנכים בשפה רכה, על ידי כך 'לוקחים' את ליבו, 'קונים' את רצונותיו, ונותנים 'לו' את ההצלחה לממש את כוחותיו.
'שמן' – תכונת השמן היא להחליק ולרכך כל דבר, וכשהולכים 'לפי כוחו', אז זוכים לרכך את המתחנך. ורק כך פעולת החינוך תצליח ותיטע שורשים כאלו שיתנו לו את הכוחות לגדול לאילן חזק המוציא פירות. ובדרך זו, כל אדם יגיע לתיקון מידותיו ולשלמותו, כפי הכוח שנתן לו הבורא יתברך.
ועוד אפשר ללמוד מהשמן, שיש מצבים שצריך להחליק, כביכול שלא רואים. אך מנגד גם לא להתעלם, ורק מתי שמזהים שיש כבר בכוחו של המתחנך לקבל, אז היא שעת הכושר שאפשר לפעול בו את פעולת החינוך.
'שמן זית זך כתית' – בסחיטת הזית ישנם כמה שלבים שהם: כתית, זך, שמן.
כך, בחינוך יש שלבים: יש את שלב של 'השמן הפשוט'- שבו שאפשר להתחיל ללמד את אותם הדברים הפשוטים הניתנים להבנה. וכשכוחו עולה והוא מתרגל ללמוד אפשר כבר ללמד את הדברים שהם צריכים יותר זיכוך- 'זך', וכך ההבנה שלו נהיית יותר ברורה וזכה. וכשעולים בחינוך בשלבים, התלמיד גודל עד כדי כך שהוא נהיה מבחינת 'כתית'- שיש בכוחו לקבל על עצמו את עול הלימוד.
'למאור' – התורה היא 'אור', וכשמלמדים תורה ראשית צריך את 'הארת הפנים' של המלמד.
בנוסף, אפשר ללמוד ממשל האור המגרש את החושך, שלפעמים יש תקופות שקצת חשוך, וקשה להבין וקשה להתאמץ. ובזמן זה, העיקר החשוב הוא לא להעביר ביקורת אלא פשוט להאיר, להראות ללומד את כוחותיו הטובים. וכמו כן, להאיר בזמן הקושי את כל אותם ההצלחות הקטנות שנמצאים וקיימים בכל אחד ואחד, עד 'שתהיה השלהבת עולה מאליה' כפירוש רש"י הקדוש, דהיינו- לחזק בתלמיד את כוחותיו הקיימים, עד שהוא כבר יכול להחזיק את עצמו לבד.
'להעלות נר תמיד' – בחינוך צריך שתהיה תמיד עליה, כיון שהישארות באותו המקום היא כבר ירידה. ועליה, אין פירושה במדרגות גדולות, אלא דווקא בדברים הקטנים, באותם המעשים של חיי היום יום, בסידור המיטה והבגדים, ביחס טוב ונכון לחברה ולאחר, ובהתמקדות בהצלחות הקטנות. וכשמצטברים הרבה מעשים כאלו, הם גורמים להמשך מצב תמידי של עליה.
זיכה אותנו הקב"ה להיות חלק מהבית הגדול 'אהל אשר' בראשות הרב רווח שליט"א, אשר ייסדם והנהיגם לחנך בדרך של 'לפי כוחו של כל אחד ואחד'. ובפרט לנו, בישיבה הגדולה 'עמל התורה', שבה אנו חווים כל יום מחדש בפועל, את דרך החינוך הייחודי של מורנו ראש הישיבה הרב טביב שליט"א, אשר פותח את הלבבות של הבחורים היקרים, ודואג להם כאב רחום, מתוך התבוננות מעמיקה לפי כוחו וצורכו של כל תלמיד ותלמיד, וזכה שעליו נאמר "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם". וכל אשר העלנו במאמר הכל מכוחו הוא, וממנו למדנו את יסודות החינוך, ובדרך זו זוכים בני הישיבה לעלות במסילה העולה בית ה'.
כל הזכויות שמורות | אפיון עיצוב ובניה:
