בוריס.
כך היה נקרא בפי כולם. אך אף אחד לא ידע לספר מי הוא ומה הוא.
בוריס היה בבואה דבבואה של ה'גולם מפראג'. כלום, אבל ממש כלום, זו היתה תכלית הימצאותו בישיבת 'אור חדש' לעולים מחבר העמים.
והנה יום לא כל כך בהיר אחד הגיעו מים עד נפש. בישיבה היה עומס עצום. רבים צבאו על דלתותיה, המונים היו שעז רצונם להיכנס ולהסתופף בין כתליה. אך המקום היה צר מלהכיל את כולם.
בצר להם, החליטו רבני הישיבה על 'ניפוי כללי'. מי שאינו ראוי כל כך לתפוס מקום כה יקר – יפנה אותו. מיד עם ההחלטה ידעו כל רבני הישיבה מי יהיה הראשון שיזכה לכך …
… בוריס!
ראש הישיבה ניגש אליו בהפסקת הצהריים, עת ישב מכונס בעצמו במקומו שבפינת בית המדרש המרוחקת, ושח לו את דבר הגזירה. "אין ברירה בוריס, עליך לפנות את המקום".
בוריס החל לבכות. אך יחד עם זאת ענה בהחלטיות לא מובנת: "אני לא זז מכאן! אני חלק מהישיבה, ולא יעזור כלום!!!"
ראש הישיבה פנה אליו ברכות: "בוריס, מה לך לשבת כאן באפס מעשה? לך לדרכך, לא תהיה עליך שום תביעה אם לא תלמד, אינך אשם בכך שכל שנות ילדותך ונערותך עברו עליך ברוסיה הבולשויקית. לך לדרכך והיה יהודי טוב".
"אספר לרב למה אני מתעקש להישאר כאן בישיבה" ענה בוריס, "בהיותי שם ברוסיה הנוראה נכנסתי ערב אחד, לאחר יום עבודה מפרך, לבית קפה. כעשר דקות לאחר שהתיישבתי ליד השולחן פרצו לפתע עשרות סוכני ק.ג.ב. ועימם עוד מספר לא מבוטל של שוטרים ונשקים שלופים בידיהם. הם עצרו את כל מי שהיה נוכח אותה שעה בבית הקפה ללא יוצא מן הכלל. אינני יודע מה עלה בגורלם של האחרים שהיו שם אך לבטח היה כשלי. בלי לומר לי דבר, בלי הסברים מה זה ועל מה זה, זרקו אותי לתוך צינוק בגודל מטר רבוע, ללא חלון, ללא מיטה, ללא אוכל, ללא כלום. אחרי מספר שעות שנדמו כנצח, בהן ניסיתי לשער מה רוצים ממני, נפתחה הדלת ונקראתי לחקירה.
במשך שעות ניסו צוות החוקרים המנוסים לשכנע אותי להודות בעבירות של השתתפות בהתארגנות לא חוקית של 'בוגדים' ב'אמא-רוסיה'. אך לא הצלחתי לרדת לסוף דעתם. מה אתם רוצים ממני? שאלתי שוב ושוב. בסך הכל ישבתי לשתות קפה אחרי יום עבודה מפרך. והם, מצידם, לא האמינו לי, והחזירו אותי לצינוק המבודד. למחרת, שוב נקראתי לחקירה מתישה, אליה נלוו לחצים פיזיים כאלו ואחרים. שוב ניסו לשכנע אותי כי אני 'בוגד'. ואני בשלי. רק ישבתי ושתיתי קפה.
ואז, אמר לי החוקר: 'אם ישבת שם אזי הנך חלק מהם'. למשמע המשפט הזה הבנתי מה 'אשמתי' הגדולה. מתברר, שבאותה עת שישבתי לשתות קפה, ישבו בבית-הקפה ראשי המתנגדים לממשל הרוסי, וכל 'חטאי' ו'פשעי' היה שישבתי שם.
למדתי מחויה מפוקפקת זו דבר אחד, סיים בוריס את סיפורו, כשם שישיבתי יחד עם העוסקים במרידה בממשל עשתה אותי חלק מהם! כך גם כאן בישיבה, אני אשב ולא תצליחו לסלק אותי! כי אני יושב כאן, ואני חלק מכם! חלק בלתי נפרד מלומדי התורה!!!"
•••
בפרשת השבוע – פרשת בשלח, מספרת לנו התורה כי משה רבינו לקח עימו את עצמות יוסף להעלותם לארץ ישראל.
מקשה הנצי"ב מוואלוז'ין זצוק"ל: הפסוק 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו', נכתב לכאורה שלא במקומו, כי הלא משה רבינו נטל את עצמות יוסף מרעמסס כשיצאו ממצרים, וכאן היו כבר בני ישראל בסכות, כפי שכתוב בפסוק שאחריו 'ויסעו מסכות'?
עוד מקשה הנצי"ב על מה שמובא במכילתא 'מי לנו גדול מיוסף וכו', ולא עוד אלא שעם יעקב עלו עבדי פרעה זקני ביתו, ועם יוסף עלה הארון והשכינה והכהנים והלוים וכל ישראל ושבעה ענני כבוד'. וצריך להבין מה היא השייכות של כל הדברים הנפלאים הללו להלוויתו של יוסף, וכי בשביל יוסף הלכו הארון והשכינה וענני הכבוד, הלא בשביל עם ישראל היוצא ממצרים הם הולכים? ולכאורה אין הלוויתו של יוסף עיקר מסעם של כל בני ישראל אלא 'יציאת מצרים', ומה איפה הקשר בין הלוויתו של יוסף ש'במקרה' נערכה בזמן יציאת מצרים?
מתרץ הנצי"ב: גם בהלוויתו של יעקב אבינו רבים מהמשתתפים לא הגיעו לכבודו של יעקב אבינו, היו מהם שעלו לכבודו של יוסף, היו מהם שעלו מחמת שיוסף ציוה עליהם להתלוות להלווית אביו לשמירה, ובכל זאת נחשבים כולם שבאו לכבודו של יעקב אבינו. כך גם בארונו של יוסף 'כל מה שעלה עמו נחשב הכל לכבודו', אם בהלוויתו של יוסף נמצאו הארון והשכינה וענני הכבוד, הרי הם ל-כ-ב-ו-ד-ו! כי אם הם שם, אזי הם חלק ממסע ההלוויה!!!
ולכן, מסיים הנצי"ב את תירוצו, כתבה התורה 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו' כאן, כשבני ישראל נמצאים בסכות, כי בסכות החלו ענני הכבוד להתלוות לבני ישראל – לארונו של יוסף.
•••
זה הוא גם ביאור המשפט שאומרים אנו בכל סיום מסכת 'מודים אנחנו לפניך וכו', ששמת חלקינו מיושבי בית המדרש'. ונשאלת השאלה, מה משמעות יש לה לישיבה בבית המדרש, הלא כל סיבת הישיבה היא כדי ללמוד תורה ולעמול בה, ובלי זה לכאורה אין כל עניין בישיבה גרידא?
אך אין הדבר נכון כלל וכלל. כי גם ישיבה בבית המדרש הרי היא מחברת ומצרפת את היושבים ומכלילה אותם כחלק מהתורה ולומדיה.
•••
כמה מחייבים הם הדברים בבואנו מידי יום ביום למצוא מרגוע לנפשנו, בין אם זה מעמל התורה ובין אם זה מעמל הפרנסה, אנחנו מחפשים איזה שהוא מקום לשבת בניחותא.
ובזאת ניבחן! להיכן אנחנו שייכים?!
יש שיבחרו בישיבה באפס מעשה באיזו שהיא פינה ריקה על פני האדמה …
ויש שישימו פעמיהם לעבר בית המדרש, ויהיו מ'יושבי בית המדרש', כי אם הם יושבים שם – הם חלק מהתורה ומלומדיה.
כל הזכויות שמורות | אפיון עיצוב ובניה:
